עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
מה הקשר בין משיח- לשיח
02/03/2015 09:33
יעל
משיח, אחריות

מה בין משיח -לבין שיח

 

"משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן...." - כך פיזמתי יום אחד, בזמן ששטפתי כלים.

בני הצעיר שאל- אמא, מה את שרה?

"זה שיר של שלום חנוך, " אמרתי, עדיין שקועה באווירת שנות ה-90. "אתה יודע מה, אשיר שיר חיובי ".

ואז פצחתי במחרוזת שירי משיח בן דוד שהכרתי, ושלמדתי גם בשנים שלאחריהן, והיה משעשע.

תוך כדי השירה, נזכרתי בכתבה שראיתי, באחת התוכניות לקראת שבת.

איש חובש כיפה, אמר- שהמשיח איננו איש אגדי על חמור לבן, אלא הלך- רוח כללי, שבו ייפתח שיח של כבוד הדדי בין אנשים,

ימות המשיח, לדבריו, הם עידן שבו תבקש שירות- בבנק, בקופת חולים, באוטובוס- ותרגיש שמכבדים אותך.

זה שיח בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילוניים, בין אוהדי הפועל לאוהדי ביתר, בין מזרחיים לאשכנזים, בין כל הקצוות שרק קיימים.

הקצוות ימשיכו להתקיים, כי כך בריא שיהיה, אבל יהיה ביניהם שיח.

וכבוד הדדי.

זה נפלא.

כל כך משחרר מהציפיה לגואל חיצוני, תוך התלוננות על כך שטרם הגיע.

מצד שני- מחייב.

זו אחריות.

אחריותנו האישית.

וגם הקולקטיבית.

עם זאת, התקווה בת שנות אלפיים ויותר לא אבד מקומה.

התקווה שכבר יגיע הטוב הזה.

שניגע בו.

מגיע לנו טוב, הלא כן?

בסיום השירים, אמרתי לבני-

איזה יופי, בזכותך נזכרתי בהרבה שירים יפים על משיח!

-"אה," אמר הבן."

"בסך הכול לא הבנתי מה את שרה, אני לא מכיר את השיר הזה",,,,,,,

1 תגובות
מוקדש לזכרה של אדל ביטון ז"ל
18/02/2015 08:49
יעל
אדל

בעיתון הבוקר כותרת עצובה. אדל הקטנה, שנפצעה אנושות לפני שנתיים בפיגוע יידוי אבן, נפטרה כתוצאה מסיבוך של דלקת ריאות.

בדרך הביתה, ראיתי אמא הולכת עם ילדיה לגן, ושרה:

"בין הרים ובין סלעים..."

איזה דבר יפהפה.

אמא שרה לילדיה, בדרך לגן.

 איזה דבר לא מובן מאליו. אמא, ילדים, ציפורים מצייצות, שיר ילדים.

במשפחתה של אדל לא ישירו עוד לאדל.

אני מבקשת לשלוח תנחומיי למשפחה. ולכל עם ישראל. לכל נפגעי פעולות הטרור.

המקום ינחם.

 

בין הרים ובין סלעים

משפחה נוסעת

אבן ששונא יידה

במכונית פוגעת.

בין הרים ובין סלעים

משפחה גוועת,

קמלו שירים וחיוכים

רק מלחמה קורעת.

אדל, ילדה גיבורה ויקרה, נוחי בשלום עם רחל אמנו והתורה,

ובמהרה יאיר אורה

של הגאולה

אמן

2 תגובות
בית
02/02/2015 13:12
יעל
בית, עצב, געגוע

בית.

חוץ מהקירות והמיזוג.

מה עוד מהווה בית?

לפעמים, לומדים בדרך הקשה, מה זה בית.

כשדברים נעלמים, כמו העצים שנכרתים מסביב, ובמקומם רק אספלט.

כשהגינה הופכת לאנדרטה של חצץ, כי הוועד מעדיף חיסכון במים.

כשהנוף בחלון הוא עוד ועוד בתים,

כשפרחי האביב מכוסחים ע"י גנן שמגיע פעם בחודשיים, עם או בלי קשר לעונות,

כשהעצב תופס כל פינה, ואין חשק לסדר, לשפץ, לבנות ולחדש.

אז, מתברר שבית הוא באמת לא רק קירות ומיזוג, וגישה למכולת.

 

2 תגובות
גשר צר מאוד, מאוד.
02/12/2014 17:49
יעל
חוזק, אמון עצמי, התאוששות

יש בסרט "שרק" הראשון, קטע נהדר, שבו החמור ושרק פוסעים על גשר רעוע ביותר, בניסיון להגיע אל הנסיכה הכלואה בארמון ולהצילה.

מתחת לגשר- לבה רותחת, וכמה שלבים כבר שבורים, או עלולים להישבר.

 ובכל זאת הם מתקדמים.

 ואז, על הגשר, באמצע הדרך, החמור נתקף פאניקה, וצורח שהוא לא רוצה למות, ושעדיף לחזור חזרה.

שרק ממש גורם לו להמשיך, בשתי דרכים:

האחת- ההגיונית: חצי דרך כבר עברנו, אז עדיף לעשות את החצי הנותר- בכיוון קדימה!

זה לא עוזר.

אז שרק מפעיל את ברירת המחדל האחרונה:

פוחד למות? מה, ככה?! -והוא מטלטל את הגשר, כך שבאמת יוכלו ליפול כל רגע.

ואז החמור ממשיך.

גם אנחנו ככה.

יש טיעונים הגיוניים למה לעזוב הרגלים ממיתים כמו- פחד, כעס, טינה ועלבונות.

אלף, מיליון טיעונים.

אבל כשלוחצים על הטריגר, הגוף מגיב כמו חיה קדמונית.

 הפחד מכה מכת שוט בגב,

 העלבון מכניס בוקס לבטן,

 והכעס גורם לרעידות מרוב עצבים, ולאיבוד ריכוז.

זה המקום לערב כוח נוסף, חדש- ישן:

כוח התבונה הפנימית.

 היא קיימת בתוכנו.

 אנחנו פשוט לא רגילים להתייחס אליה.

התבונה מסוגלת לפתח בתוכנו את ההבנה, שהכעס מתפרץ בשל תחושת חוסר אונים.

גם פחד.

גם עלבון.

מה שהפעיל את התחושה של הילד הקטן, יקבל עזרה ממני הבוגר:

למצוא אלטרנטיבה.

 לבקש עזרה.

 לשתף.

שם יתחילו לצמוח שלבים חדשים.

שלבים של נסים, עזרה בלתי צפויה, ופתרון בעיות.

 

 

2 תגובות
כל הדאגה הזאת.
21/10/2014 13:13
יעל
דאגה, עיסוק

פעם, במלחמת המפרץ, אחותי ואני הרגשנו שאנחנו חייבות לעשות משהו.

הישיבה חסרת האונים (חוסר אונים מתמגנט היטב עם חוסר מעש) בחדר האטום, עם מסיכות האב"כ, במשך כשלושה שבועות, בלי לעבוד, העמידה אותנו בפני הבחירה: לצאת מהשפיות-  

או  לצאת מהחשיבה האוטומטית של קורבניות.

החלטנו לעשות מעשה. התקשרנו לער"נ, (עזרה ראשונה נפשית), והצענו את עצמנו כמתנדבות.

בסוף לא התקבלנו, כי היה צריך רקע השכלתי בתחום הפסיכולוגיה. אבל זה גרם לי להבין, שכל עשייה שתורמת לעוד מישהו, מפחיתה את הדאגה והופכת אותה לכוח.

עיסוק הוא תרופה בדוקה נגד שיטפון של חרדה ודאגת- יתר.

נסו להיות עסוקים במשהו טוב.

כך גם תרוויחו תוצאה חיובית, וגם בריאות הנפש.

ועוד מישהו ירוויח מכם.

2 תגובות
עד שאנחנו שואלים איפה אלוהים
21/10/2014 09:06
יעל
אחריות, אנושיות

עד שאנחנו שואלים איפה אלוהים, נתחיל בלשאול- איפה אני בתוך העניין.

איפה אני והעשיה (או חוסר העשייה) שלי, בעניין שמעורר בי את השאלה.

איפה אני בעניין חוסר החמלה, איפה אני בעניין האדישות, איפה אני בעניין הריחוק והכאב האנושי.

עד שנצליח - אם בכלל- לתפוס את קצה קצהו הפילוסופי של נושא הנוכחות האלוהית בעולם, ניקח בחשבון שעצם המילה "עולם" נגזרת מהמילה- נעלם. לא שה' נעלם חלילה, אלא שהוא נעלם מעינינו.

הדרך היחידה להזכיר לעולם שיש ה', זה על ידי עשיה של משהו טוב.

לא משנה אם אתה דתי, אתאיסט או מאמין בלי הגדרות.

"במקום שאין אנשים- השתדל להיות איש", נאמר בפרקי אבות. (ע"י הלל החכם).

אדם שנתקל בעוול, זועק קודם כל אל האנשים.

כשהאנשים שותקים, הוא זועק לאלוהים.

מסתרי הנסים האלוהיים הם למעלה מבינתנו, וחוץ מזה ה' ברא את העולם כך שיפעל בדרכי חוקים של הטבע.

נס הוא מעל הטבע. ואין להסתמך עליו.

לכן, כל פעם ששואלים- איך ה' מרשה לכאב הזה לקרות, נשאל  קודם כול:

איפה אני בתוך זה.

מה אני יכול/ה לעשות.

ולעשות.

אולי אני אישית לא מסוגלת כרגע לטפל בעוולות של משפחות שאיבדו חלילה את יקיריהן באסון אנפורנה, שהיה אולי נמנע לו היו הרשויות ההודיות מדווחות בזמן על הסערה שכבר התחוללה אצלם, וע"י כך היו המטיילים נמנעים מלצאת אל טרק המוות.

אני לא מסוגלת לטפל בעוולות של פיטורים ואובדן מקורות פרנסה, שזה אסון מסוג שונה.

אבל במקום להטיח כעס, על נושא שאין לי יכולת להשפיע עליו, אני משתדלת לעשות -כאן,

בזירה הקרובה, משהו שיעזור , למישהו.

אפילו לחיה שאין לה בית.

במקבץ הכללי של חוסר החמלה, אני משתדלת להכריע את הכף לאיזה שהוא כובד שמשקלו קובע- לחיובי.

 

כשאת, אתה, אנחנו, משתדלים להיות אנשים, מי שפוגש בנו מתחיל לקוות שיש סיכוי לטוב, בעולם הזה, שלפעמים דומה לבוץ.

 דרך אגב, אם כבר בוץ, אחותי סיפרה לי, שהיחלצות מבוץ טובעני נעשית על ידי יצירת כיסי אוויר עם כפות הידיים , כמו אוהל, ודחיפה של כיסי האוויר האלה אל מתחת לפני הבוץ. כל הזמן. הבועות האלה מצטברות מתחת לפני הבוץ, וגורמות לעילוי איטי של הגוף. והצלה ממוות.

תחשבו על זה.

כל מעשה טוב שלנו, הוא בועה שכזו.

עכשיו תראו עד כמה יש חשיבות לכל דבר קטן.

כי בסיכום , מה שקובע זה כמה הצטבר.

השתדלו להיות אנשים.

זה הדבר היחיד, ולדעתי- גם- הגדול ביותר- שאנחנו יכולים לעשות.

בשורות טובות.

 

 

2 תגובות
רציתי להיות אקולוגית.
20/10/2014 18:06
יעל
תפילות, אחריות, מעורבות רגשית.

אם התפילות שלנו נענות, כדאי לשים לב לניסוח שלהן.

מתוך התרוממות רוח רציתי להיות אקולוגית.

כנראה שמעו אותי למעלה.

אני בקטע של לחפש לגורים בית.

הלב נחמץ לי. לא שקטה.

מקנאה במי שלא מזיז לו, יודעת שאני במקום אחר.

ביקשתי. קיבלתי.

וזה כזה לא פשוט.

0 תגובות
עץ, נחמה, למידה
07/10/2014 08:56
יעל
עץ, שמחה, נחמה, למידה

אני חייבת לו. לעץ התאנה הזה.

חייבת שהידיעה עליו תרחף במרחבים של תודעה רחבה.

כי כשהייתי אוספת עלי שלכת נפלאים שלו, בגווני ירוק עד צהוב, הוא שימח אותי.

כי כשהרחתי את התאנים שלו, זה היה כל כך נעים.

וגם, ובעיקר, על התקופה שבה הרגשתי שננטשתי, ושהקושי בחיי בלתי ניתן להתגברות, וההתבוננות בו, בכל היופי שלו, בנוף הצמרת הרחבה העטופה גלימת מלכות של עלים מזהיבים, זה היה מקור נחמה כמעט יחיד.

אז.

היום, לתדהמתי, גיליתי שניסרו אותו.

אולי התולעים שאכלו אותו הפריעו.

או-- לא חשוב.

נזכרתי בנביא יונה.

גם הוא חס על שיח קיקיון שאכלה התולעת, שיח שהצל עליו מהשמש, אבל לא הוא שתל אותו.

מה למדתי מכל זה?

שחשוב לשמוח.

זה הנכס ששלך תמיד.

חג שמח לכולם.

0 תגובות
מה זה הבאלגן הזה
06/10/2014 11:04
יעל
סדר. באלגן

בכל מיני תכניות טלוויזיה (שבעיקר משווקות משהו), רואים איזה בית מבולגן, עד שבא איזה "מושיע", עושה איזה מהפך פלוס כמה איבזורים, ו-הופ, הכל קסום ונפלא.

אני מנסה למצוא חפצים פשוטים לגמרי ולא מוצאת.

והתחושה הזו בבטן, מהרגע הזה שאני עומדת במקום שבו אמור להימצא החפץ, והוא לא שם- זה כמו מכה של אגרוף, בביטחון המתפורר, בתחושת חוסר אחיזה--------

הנה , אולי עליתי על משהו.

 אני מנסה להיאחז.

במה-

לא יודעת.

רק יודעת שהחפצים (מעניין מאוד, ש"חפץ" פירושו רצון. אני חפצה ב....)בחיי נעים ממקום למקום בלי סדר.

זה מחליש אותי.

 כן, יש בבאלגן הזה דמיון למצבם של הרצונות בחיי.

אף אחד אחר לא יכול לרהט לי את הרצונות של חיי.

לכן גם לא יועיל אם מישהו אחר יסדר לי את הבית.

כי ההרגל לשמור זבל, כמו להיאחז בשטויות שקראתי להם "הזהות שלי", גוזלים ממני את היכולת לחיות בפשטות ובישירות,

את חיי.

אההההה, כעת אפסיק לברוח מהפחד הכי ענק שלי: הפחד לסדר.

אקח נשימה עמוקה, ואתחיל לסדר.

את הבאלאגן הזה, של הבית, של עצמי.

שנה טובה לכולנו.

 

 

0 תגובות
להגיד "למדתי ש..."
03/10/2014 08:41
יעל
שינוי, התעודדות

אחד המסלולים שלי למין מדיטציה או תפילה, הוא בדרך לסופרמרקט.

בלחש, בין רעשי הגלגלים של עגלת המצרכים, עולים המסרים.

בקשות, תהיות, הטחת כאב, תודות...

ופעם אחת הייתי במין תגלית.

היתה תקופה קשה מאוד, ממושכת ומתישה, שזרקה אותי אל חוסר אונים תהומי.

 ואז- באה רגיעה.

היה לי זמן לסקור לאחור את הדברים.

באותו פרק- זמן, בדרך מהסופר, פשוט עשיתי הפוך:

במקום לבקש-  ("רשימת קניות" מאלוהים) תוך התמקדות במה שחסר לי-עשיתי מין

רשימת מלאי של מה שכבר יש לי- בתחום כוחות הנפש , ושהרווחתי באופן אקטיבי:

התחלתי כל פעם משפט חדש, במילה- "למדתי".

למדתי-שהכאב אינו לנצח.

למדתי- להיעזר.

למדתי- שיש טוב בתוך הרע.

למדתי- שאני ממשיכה להחזיק מעמד.

למדתי- שאני חזקה.

למדתי- שאני יצירתית.

למדתי- שיש לי רעיונות חדשים.

למדתי- שיש חסד בעולם.

למדתי...

 

ופתאום, התחלתי לגלות כל מיני למידות שלמדתי, ושאפילו לא שמתי לב שהתקדמתי בתחומים האלה.

פתאום יצאתי מחוזקת, והתחלתי לחייך.

זה היה כל כך עוצמתי, וכל כך פשוט.

כדאי לנסות.

שנה טובה.

כתיבה וחתימה טובה.

אמן.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »